סיגד

הסיגד הוא יום משמעותי ביותר בחיי יהודי אתיופיה. קיומו היווה תמיד מוקד לרגשות הדתיים ולחיבור לירושלים. מדי שנה בשנה התכנסו יהודי אתיופיה בכפרים שונים ועלו יחד על פסגת הר גבוה כדי לשמוע דברי תורה מפי הכוהנים (קסים). הכוהנים חזרו בכך על מעשיהם של עזרא ונחמיה, שאספו את בני הגולים ששבו לציון כדי לחדש ברית אברהם. בכך הביעו יהודי אתיופיה את רצונם לשמור ולהחיות את אשר אירע לקודמיהם – את הזכות לעלות לירושלים ולהשתקע בה ולחדש בה את ברית ה'.

לפי המסורת שעוברת מדור לדור, החלו לציין את הסיגד באזור קווארה (َQuara), מקום התיישבותם הראשוני של יהודי אתיופיה כ-300 שנה לפני הספירה הנוצרית.

על פי המסורת בקהילה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון, גולים משבט יהודה נדדו למצרים, וכעבור שנים רבות של ישיבה שם נאלצו לעזוב פעם נוספת. הם נדדו לאורך הנילוס עד שהגיעו לקווארה, בצפון-מערב אתיופיה כיום, שם מצאו מקום נוח ובטוח להתיישבות. המסורת מספרת שאותם גולים לקחו עמם עפר מירושלים כדי להרגיש שציון תמיד איתם. כשהגיעו לקווארה הם שפכו את העפר על האדמה המקומית וקראו למקום "ירושלים השנייה".

עם הזמן, המקום בו הונחה האדמה מארץ הקודש קיבל את השם ארג'מג'ך (Erjemejah), שאינו בשפה האמהרית ופירושו אינו ידוע לנו. מקום זה נהיה לחשוב ולמרכזי ביותר עבור יהודי אתיופיה. רבים פקדו אותו ונישקו את האדמה שבה נמצא העפר מירושלים.

אנחנו יודעים שגדולי הקהילה במאה ה-19, כגון אבא וודג'ה, אבא מהרי, אבא טיים, אבא קינדה, אבא ברוך ואחרים, ביקרו שם מדי שנה ביום הסיגד.

עם תפוצתם של היהודים ברחבי צפון אתיופיה, בעקבות אתגרים פוליטיים וכלכליים, נדד גם חג הסיגד למקומות שונים, החל מהמאה ה-16 – למשל לאזורים בלסה (Belese), הוהרואה (Hohroa) ומדררו (Medraro). בכל אזור ואזור בחרו הר גבוה לציון המאורע.

בסוף המאה ה-19 באו "הימים הרעים" - רעב, מגיפה ומלחמה שהביאו סוף להתיישבות הגדולה של היהודים בקווארה. יהודים רבים שהיו שם מתו, והמעטים ששרדו עזבו למקומות אחרים. כך המשיך הסיגד לנדוד למקומות חדשים, למשל אל הכפר היהודי אמבובר באמצע המאה ה-20.

היום, לשמחתנו, מציינים את הסיגד גם בישראל, והחודש של הסיגד כולו הפך ל"חגיגה" שלמה לקהילה החזקה והמרגשת שלנו. באופן אישי אני מאמין שהמהות של החג כיום היא לא רק ציון הברית בין העם לקב"ה, אלא גם חיבור שלנו למסורת ולמנהיגים של הקהילה שלנו בכל דור ודור, שבמשך מאות שנים שמרו עלינו כדי שנגיע ארצה.